את המנורה בבית המקדש הדליק אהרון הכהן הגדול. הרבי מדייק כי לא במקרה נבחר דווקא אהרון להדליק את המנורה. על אהרון הכהן נאמר: “אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”, אהרן לא המתין עד שאנשים יבואו אליו, אלא הקדים והלך אפילו למי שמכונים “בריות”, שמעלתן היחידה היתה, שהם בריות של הקב”ה, גם עליהם הוא פעל כדי לקרבם לתורה.
כל יהודי הוא בדוגמת “נר” – “נר ה’ נשמת אדם”, ואהרן פעל “להדליק” את ה”נר” אצל כל אחד עד שיהיה בבחינת “שלהבת העולה מאליה”, שכבר אינו צריך שידליקו אותו אלא הוא מאיר בכוחות עצמו.
***
הדין הוא ש”הדלקה כשרה בזר”, חובה על כל אחד להתעסק בהדלקת הנרות. קירוב היהודים לתורה ומצוות לא צריך להיעשות דווקא על ידי אנשים מיוחדים שהוכשרו לכך, כל אחד יכול ללכת בדרכו של אהרון הכהן ולקרב מתוך אהבה את הסובבים אותו לתורה. על כל אחד שיודע אל”ף בי”ת של יהדות ללמד את זולתו שעדיין אינו יודע.
לעומת זאת, הכנת הנרות והטבתם לפני ההדלקה נעשית רק על ידי הכהן. סלילת הדרך להשפיע על הזולת, הכנת החומרים לבעירת ה”נרות” היא דווקא ע”י הכהן, המורם מכל העם, שאין לו נגיעות אישיות וכל ענינו הם התורה והמצוות. רק אחרי שהכהן הכין את הנרות, יש בידי כל אחד הכלים כדי להפיץ את המעיינות החוצה.
כי יכול מאן דהוא לחשוב שהיות וכל אחד יכול לקרב יהודים, הרי שכל אחד יוכל לבחור לו את הדרכים לעשות זאת, ולעיתים “לוותר” על איזה ענין לצורך הקירוב, או “לפרש” בצורה קצת אחרת נושא מסוים כדי שיתאים לו ולמקורב. על כך באה ההוראה כי רק הכהן “אשר נדבה רוחו כו’ להבדל”, רק הכהן שמובדל מחומריו וכל מהותו היא להדבק בה’, רק הוא יכול להכין את השמנים והפתילות.
בדור הגאולה הרבי הוא הכהן הגדול. הרבי נתן בידינו את ה”שמן החתום בחותמו של כהן גדול”, אלו האוצרות הגדולים המצויים בתורתו והוראותיו, המתאימים במיוחד לדורנו. ע”י לימוד השיחות ומאמרי החסידות של הרבי נוכל להפיץ את פנימיות התורה לצמאים לדבר ה’, ובאמצעות עשרת המבצעים הקדושים, לימוד הרמב”ם, רישום לספרי התורה הכלליים וקיום כל הוראותיו, נכין את העולם כראוי לביאת המשיח.
מימי החנוכה הקרבים ובאים אנו למדים שבכל העניינים שבקדושה צריך להיות בבחינת מוסיף והולך, ובמיוחד בהפצת המעיינות חוצה עד אשר לילה כיום יאיר בביאת משיח צדקנו ובקרוב ממש.
