בלוח “היום יום” כ”ב בטבת מובאים דברי הרבי הרש”ב נ”ע באחת ההתוועדויות: “כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה מדאורייתא על כל יהודי, מבלי הבדל אם הוא גדול בתורה, או איש פשוט – כך חוב גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום על אודות חינוך בניו, ולעשות ככל שבכוחו, ויותר מכפי כוחותיו, לדאוג ולהשפיע על בניו שילכו בדרך שבה מדריכים אותם“.
“‘כנגד ארבעה בנים דיברה תורה’, ללמדנו שלא כל הילדים שווים. לכל ילד הסגנון והצורה המאפיינים אותו. עלינו להקדיש בכל יום את חצי שעת המחשבה על חינוך הילדים, שעליה דיבר הרבי הרש”ב, כדי להכיר וללמוד כל ילד וילד בפני עצמו, מהו השוני והמיוחדות שלו לעמת שאר הילדים. ישנם ילדים “תמימים” וישנם “מפולפלים”, ישנם ילדים “קלים” וישנם כאלה שהם “אגוזים קשים” לפיצוח. מהאחרונים לא צריך להיבהל, לפעמים דווקא אלו הופכים לאחר מכן לילדים המוצלחים ביותר, כי יש להם הרבה מרץ ואנרגיה, שאם ינתבו אותה בכיוון הנכון, הם יפיקו מעצמם הרבה וגם הסביבה תפיק מהם רבות.
עוד נתון שיש לקחת בחשבון הוא גילו של הילד. באחד המכתבים כותב הרבי לאשה שעתידה להיות גננת, שעיקר החינוך בגיל הרך הוא הקניית הרגלים בעקביות ולא כל כך הסברים ודברי הגיון וכו’, אמירת “מודה אני”, נטילת ידים בבוקר, ברכות לפני ואחרי האוכל, בדיקת הציציות, קריאת שמע על המיטה, אמירת י”ב הפסוקים ועוד כיו”ב. כי על ידי העקביות, ההתמדה וההרגלים השונים, כל העניינים של תורת ומסורת ישראל והידורי מצוות, הופכים להיות חקוקים בלב הילד כבר בגיל הרך. ענין זה מופיע גם בכללי החינוך וההדרכה של הרבי הקודם בפרק ח’: “אינו דומה חינוך והדרכת ילד לחינוך והדרכת נער. .”
מרק חזק ובשר טוב מחזקים את האדם יותר מטיפת חלב ומים מתוקים. בכל זאת, אם יתנו לתינוק בן חודש מרק חזק ובשר טוב, זה יזיק לו, ואם יאכילו את המבוגר רק מים מתוקים עם טיפת חלב, הוא יחלש. לכן צריכים לתת לגדולים את האוכל המתאים להם ולקטנים את האוכל המתאים להם.
לפעמים אנו רוצים שילדינו ילכו בדרך ה’ בהנהגה חסידית וכו’, אך אנו דורשים מהילדים דברים שהם לאו דוקא לפי גילם. אני רואה לפעמים אבא שמושיב לידו בבית הכנסת את בנו בן 4 או 5 ומצווה עליו: תשב ותתפלל, מפני שככה צריכים. את הילד המסכן זה לא מעניין, וכך האב משניא על הילד את התפילה. לכל גיל יש את הכלים שלו, והורה צריך להתאים את המסר לכלים של הילד ולתמרן לפי הגיל והרמה.
הרב משה הכט, שליח הרבי בניו הייבן, כתב לרבי שהוא הנהיג בכיתות לומר את השיעור היומי של התהילים. הרבי ענה לו שבגילאים הנמוכים לא כדאי לומר את כל השיעור היומי, ומספיק אם יאמרו פרק אחד. למרות שאמירת תהילים היומי הוא ענין נעלה, הרבי לא חשב שזה מתאים לומר בכל גיל.
אסיים במה שהרבי כותב (אגרות קודש חלק כ’ עמ’ קצ”א) לאמא שכותבת על בעיות עם בנה הבכור ואיך להשפיע עליו: “והנה מובן שאין כללים קבועים במצב כגון זה,כיון ששונה הוא מאחד לחבירו, שאין דעותיהם שוות ואין תכונות נפשם שוות .. אבל הצד השוה בכל מצב שיהיה, שבדרכי נועם – ברוב המכריע – מצליחים יותר מאשר בשיטה ובדרך הפכית…”
